״אמא אני רוצה ללכת הביתה, לא רוצה צהרון היום״ התקשרה אליי יולי

השבוע ושאלתי אותה מה קרה. ״הבנות רוצות ללכת כולן מחר יחד

לאכול אחרי בית הספר ואני לא רוצה, אז הן דיברו אליי לא יפה״

״בסדר אני אדבר עם אבא והוא יבוא לאסוף אותך יפה שלי״ אמרתי לה

וביקשתי ממנה שנדבר בערב על מה שקרה. רציתי שהיא תירגע קצת 

כי ידעתי שהיא מוצפת וכרגע זה לא באמת יעזור לדבר על זה.

בערב התקשרתי אליה בוידיאו ודיברנו.

״יולי מה הסיבה שאת לא רוצה ללכת איתן לאכול?״ שאלתי אותה ולקח

לה רגע לענות אבל אז היא אמרה ״אני מפחדת לבד אמא, אני לא 

רוצה ללכת לאכול לבד בלי מבוגר אחראי״ היא ענתה 

״ואת היית רוצה ללכת איתן? ״ שאלתי אותה 

והיא הנהנה עם הראש שכן

״ומה את חושבת שיכול לעזור לך?״ שאלתי והיא מיד ענתה

״שאת תהיי איתי שם.״ חשבתי על זה רגע ואז שאלתי

״ואם אהיה בתוך האוטו ואשמור עלייך מרחוק

זה יעזור לך?״ היא הנהנה עם הראש בחיוך רחב ואני אמרתי לה

״אז זה מה שנעשה, כי אני לא רוצה להפריע לך עם החברות״

״ומה אמא לא תעבדי?״ היא שאלה כמי שיודעת שלאמא

שלה יש הרבה עבודה והכל אצלה על הדקה.

״אני אעבוד מהאוטו, הכל בסדר, את רוצה ללכת עם החברות שלך״

ועוד הוספתי ״את צריכה שאדבר עם האמהות של הבנות על איך

שהגיבו?״ והיא אמרה  ״לא אמא אני אסתדר לבד״

הייתי שם בדיוק בשעה שהבטחתי לה, שלחתי לה הודעה שאני בחוץ באוטו

היא רצה אליי לחיבוק והלכה לחברות שלה ואני הסתכלתי 

מרחוק אבל מקרוב על כמה שהיא נהנתה.

וחשבתי לעצמי על זה שהם אולי לפעמים נראים לנו גדולים אבל הם עדיין

התינקות שלנו והרבה פעמים הם צריכים אותנו שם, בלי להתערב

רק פשוט להיות שם, לתת להם את הביטחון שהם צריכים, 

את התלות הזאת בנו, ואת האפשרות לדעת

שלא משנה מה קורה הם תמיד יכולים לבוא אלינו עם זה, ואנחנו

נהיה שם עבורם, נשמור מקרוב או מרחוק, מקדימה או 

מאחורה, ויש מצב שמכל הצדדים

ועדיין ניתן להם את כל הכלים להתפתח ולבחור ולהרגיש עצמאיים 

בבחירות שלהם ובדרך שלהם כדי שילמדו לסמוך על עצמם.

עוד חשבתי לעצמי – איזה כיף זה לדעת שהיא יכולה

להתקשר אליי ולספר לי הכל, וגם לדעת שאם לא

טוב לה כרגע היא לא נשארת, היא הולכת.

בתמונה – אני עובדת מהאוטו וצופה ביולי שלי מקרוב רחוק.