רגע מהקליניקה, 

 ״אני מרגישה שהוא לא אוהב אותי כמו שהייתי רוצה, הוא 

לא מעריך אותי והוא לא רואה כמה אני עושה, התעייפתי״ 

היא אמרה לי ואני עניתי לה  ״ואיך מול הילדים?״

והיא ענתה ״הילדים גם לא רואים אותי״

״ואיך בעבודה?״ שאלתי 

והיא התפרצה בבכי

״אני מרגישה שאני צריכה לקחת בכח, הכל…״

זאת הייתה הפגישה השנייה שלנו ואת האמונות  של:

 ׳אני צריכה להילחם בשביל אהבה והערכה׳ 

׳לא רואים אותי׳ ו – ׳לא מעריכים אותי׳

זיהיתי כבר קודם, אבל רציתי שהיא 

תגיע אליהן לבד.

״את מקבצת נדבות?״ שאלתי ..והיא רק הזיזה את הראש ל ׳לא׳

״אז למה את ממשיכה להסתפק בפירורים?״ ו…זהו

לא באמת הייתי צריכה להגיד לה יותר מזה

בשביל שהיא תתחיל לשנות

אבל אמרתי בכל זאת.

כי ׳מקבצת נדבות׳ לא צריכה לעמוד ברמזור ולהושיט יד, 

׳מקבצת נדבות׳ זה עניין של תודעה, של לקחת 

בכח את מה שכבר אמור להיות שלך, 

לחכות לכפיים של מישהו אחר,

לחכות לקבל את האהבה

שאת ראויה לה.

לחכות ולהסתפק בכל אנרגיה הכי קטנה שמישהו ׳זורק׳ לכיוונך,

ולא רק להסתפק, אלא להיות לכאורה מאושרת מזה

כשבפועל את נכבית עוד קצת בכל פעם כזאת

שאת לא מקבלת את מה שאת מחכה לו.

את לא מקבצת נדבות, את מלכה

ומלכה לא לוקחת בכח

הכל מגיע עד אליה

והיא לא מחכה

לכפיים.

היא מוחאת אותם לעצמה, והיא בטח לא מסתפקת 

בפירורי אהבה, היא האהבה ולידה יש מישהו 

שאוהב אותה בלי סוף, והיא בטח לא

מחכה שיראו כמה היא שווה,

היא יודעת שהיא הכי!