הגעתי השבוע לקפה הקבוע, הפינה הקבועה שלי הייתה תפוסה

אז הלכתי לשבת בפינה שונה, שם מהזווית הזאת רואים את

הקפה קצת אחרת, וזה היה לי מעניין כי חשבתי לעצמי

על כמה גם אני כבר הרבה אחרת.

פעם הייתי מגיעה אל הקפה כדי לברוח מהבית, הבדידות,

הייתה לי קשה, לא הצלחתי להכיל את ההרגשה

אז הייתי בורחת לאיפה שיש אנשים והם מחייכים וצוחקים.

לפעמים היו עולות דמעות שלא הצלחתי להחזיק בפנים

הפינה הקבועה שלי בקפה כבר מכירה את כל קשת הרגשות שלי

והתרגלתי אליה, היא נוחה לי, ופתאום היא הייתה תפוסה

ע״י אישה צעירה, שבאה עם הלפטופ שלה.

היא הייתה נראית לי מהצד כמו מישהי שעוברת משהו גדול

האמינו לי כשאת עוברת דבר או שניים את יודעת לזהות.

התיישבתי בפינה האחרת והסתכלתי עליה עוד רגע

וחשבתי לעצמי עד כמה אני עדיין נאחזת

בפינה הזאת בכל פעם שאני מגיעה

בזמן שאני כבר מזמן לא האישה הזאת שהגיעה לשם

לפני 3 שנים, אני אביב אחרת עכשיו.

אני כבר לא מגיעה אל הקפה כי אני בורחת מהבית

אני מגיעה אל הקפה כי אני בוחרת לעבוד על

דברים שאני יכולה לעשות גם מבחוץ.

יש שם את כל האנשים הקבועים שבאים לעבוד כמוני וזה נחמד,

יש כאלו ששם עוד מימי הבריחה שלי. הם היו שם בשבילי.

ויש את העובדים של הקפה שיודעים איך אני אוהבת את הקפה שלי:

הפוך על סויה, רותח, בלי סוכר עם סודה בצד, אני כבר לא מזמינה

עוגיות שוקולד צ׳יפס אני בגמילה, שמתי לעצמי מטרה –

לחזור לאכול בריא ומסודר, כי מאז הפרידה

והגירושים זה היה לי קשה.

וכשאני לא מגיעה הם שואלים אותי איפה הייתי במשך כמה ימים,

וזה ממש נחמד לדעת שיש לך מקום שאת יכולה לחזור אליו

בכל פעם מבחירה, כבר לא מבריחה.

זה גרם לי לחשוב על המתאמנות שלי, על התהליכים שאני מעבירה

על הרגע הזה שאת כבר לא בורחת כי את מבינה שהגיע הזמן

לבחור לעדכן גרסא ולשנות זווית ראייה,

לבחור לקום מהמקום הנוח למרות כל קשת הרגשות שזה מציף בך

ולשנות מקום – לא מקום פיזי, מקום רגשי – זה הרבה יותר קשה.

לא לסגור את העסק – להחליט לתת גז דווקא כשקשה ולדייק מסרים

לא לוותר על החלומות שלך בגלל כמה ימים קשים

לא פחד לשנות מקום עבודה – את יכולה!

ולפעמים את לא צריכה למצוא מקום חדש את רק צריכה זווית חדשה

ולהסכים לשחרר עוגנים שאת כבר לא צריכה – כמו פינה קבועה

או דפוסים מעכבים כמו פחדים, ולהסכים להיות

האישה שאת רוצה וצריכה.