על החיים, על ילדים ועל מה שביניהם

"זה נקרא כאבי גדילה יפה שלי, לגדול זה לפעמים כואב"
ככה אמרתי אתמול בערב ליולי

חוץ, גינה, יום. יום שישי 11 בבוקר, אני קולט. נתקעתי לך בנעל. דרכת עליי, ואני התחברתי אלייך מיד. אני לא יודע אם אהבתי את ההרגשה …

אנכי אשתך תמיד צודקת
לא תהיה לך אישה אחרת על פניי ותעשה לך תמונות שלי בארנק, בטלפון, באוטו ואני מרשה גם פסל קטן.

אז אני ממלאת את עצמי באהבה
וחמלה לגוף הזה שצריך מנוחה
ולאישה הזאת שהשתנתה. גם בתוכה.

יום יבוא והוא יגיד לך אמא אני אוהב אותך, כמו שיולי אומרת לי בכל יום והוא יחבק אותך.

שמחה, מלאה, מתרגשת אבל גם כשאני עייפה, עצבנית או רעבה.
וגם כשכלום.

היו ימים באוגוסט שממש הרגשתי איך הכל כמו ערפל במוח שלי. ובין הערפל אני מצליחה לראות לרגעים

היא שם מונחת בין השמלה השחורה לשמלה האפורה. תלויה על קולב בדיוק כמו שיולי תלתה אותה.

זה קורה לי לפעמים כשהראש שלי לא מפסיק לעבוד, אפילו כשאני ישנה
וכפרה על ארי ויולי מעירים אותי בכל שעה עגולה.

שום דבר בעולם הזה לא הכין אותי ל 6 המילים האלו.
הרגעים שעברו עד שהגעתי לגן נראו כמו נצח.
4.5 דקות שהן 270 שניות.

אמרתי לעצמי במעין חוסר אמונה בשבת בערב כשהסתכלתי במראה,
אחרי שסיפרתי ליולי שאני הולכת למספרה
ובחצי חיוך, חצי אמת

כך שאל אותי הרופא תורן בקופת החולים, רופא ילדים. אתמול.
כשלקחתי את ארי לביקורת בעקבות דלקת אוזניים.