רגע לפסח,

ההורים שלי סוף סוף יצאו מקרית שמונה והגיעו

כמובן שאמא הגיעה עם כל הסירים והסלים

שלה, היא לא מפספסת אף הזדמנות

להביא את הסלים שלה.

גם לא אם היא תחת מתקפת טילים ללא התראה מוקדמת

שמאפשרת לה להתמגן כמו שצריך.

היא הביאה איתה הכל, את כל הסירים, מלאים באוכל כמובן.

סלטים מבושלים, ירקות לסלטים חיים, פיצוחים ועוד…

והכל מסודר כמו חיילים שעומדים במסדר לפני יציאה

לפעילות מבצעית בעומק לבנון.

את כל מה שהיא יכולה להכין בבית בין הטילים

לכטבמים היא הכינה כי,

״במטבח שלי יותר נח לי לבשל״

וזה אומר כמות לא הגיונית של אוכל וסלטים ואיכשהו

היא תמיד חושבת שהאוכל לא יספיק אבל בסוף

זה מספיק גם כדי כל אחד מאיתנו

ייקח הביתה קופסאות מלאות.

השיר ״גברת עם סלים״ כנראה נכתב על אמא שלי, או על מישהי

ממש דומה לה.

ובין אזעקה לאזעקה אתמול עמדנו לערוך את השולחן

ואבא שלי הכין את הסלטים המפורסמים שלו

וחיכינו לאחים שלי שיבואו.

והם הגיעו בסוף

והיה ממש כיף, זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו

בית, משפחה, אהבה, בלאגן בעיניים,

ילדים רצים בבית, קצפת של עוגה

מרוחה בכל מקום.

עד שעלה לי ואמרתי לכולם שאני צריכה לנקות עכשיו.

וכשהם הלכו ואני סיימתי להבריק את הבית

כשכולם כבר נרדמו הכנתי לי תה,

התיישבתי על כסא ליד האי

וחשבתי על זה ש:

רגע לפסח לפני שנתיים סבתא שלי נפטרה ואני וגיסתי בישלנו את החג

עם דמעות בעיניים שחונקות את הגרון ועם שיר קטן בלב שלי

שהתעורר לו בין כל ההריסות הפרטיות שלי,

ונזכר איך זה מרגיש להרגיש.

בשנה שעברה נסענו לקרית שמונה כולנו אחרי שנה ו 7

שלא היינו בבית בגלל המלחמה.

אמא שלי, כרגיל הגזימה עם האוכל ואני וגיסתי עשינו

תחרות מי מנקה יותר ושוטפת טוב יותר את הכלים

והבטן שלי התנפחה לה לחודש 6 עם תאומים

מרוב שהתגעגעתי לאוכל של אמא.

והנה עכשיו, שוב, מלחמה, כבר חג שלישי של פסח שאנחנו בתוך

מלחמה שלא נגמרת, אבל לפחות אנחנו ביחד, הפעם אצלי.

ושוב אני כבר שבוע עם דמעות בעיניים כאלו שחונקות לי את הגרון

אבל עם שיר קטן בלב כי כולנו יחד וגם הלב שלי שעבר ב 3 שנים

האלו באמת כל כך הרבה בתוך כל מה שקורה שוב עם

שיר קטן בתוכו ומרגיש איך זה להרגיש.

שיהיה חג של שלום