״היי מה נשמע? לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן, נעלמת״

אמרתי לחבר טוב מהקפה שאני יושבת לעבוד בו קבוע.

״כן עברתי חתיכת תקופה, הכל היה קשוח״

חייכתי אליו חיוך מבין והוא קם אליי

ונתן לי חיבוק גדול וכואב.

״אני יושבת היום בחוץ, קצת קר לי בפנים, אם תרצה תצטרף אחר כך״

אמרתי לו והוא אמר ״אצטרף עוד מעט״ לקחה לו שעה וחצי

להתיישב לידי ודיברנו כאילו לא עברו 8 חודשים.

הוא סיפר לי על ה ״תקופה״ שלו ואני

חייכתי ואמרתי ״אני כאן״

וגם סיפרתי לו ש:

אני ממש ממש עובדת בשיא המרץ על החלום עליו סיפרתי לו

לפני שנה ושממש בקרוב הכל הולך לקרות ואני מתרגשת

ממש, אבל ממש ואיך אני אוהבת את המילה ממש

היא ממשית כזאת, מאפשרת לך לראות, ממש.

״כל הכבוד לך ילדונת, את אלופה! אני גאה בך, לא ויתרת אה?

הוא אמר לי ואני עניתי לו ״החיים לא השאירו לי ברירה״

״כן כשאין ברירה אין ברירה״ הוא המשיך

ואני עניתי בחזרה:

״מישהי חכמה אמרה לי פעם שתמיד יש ברירה, לא אצל א.נשים כמונו״

המשכנו לדבר עוד קצת ואז אמרתי לו ״אתה יודע, לא לחצתי כי

הבנתי שאתה בתקופה, אני שמחה ששיתפת, אני כאן״

והוא קם ללכת ואמר ״לזה הכי התגעגעתי״

״תמיד! היית כאן כדי לנגב לי את הדמעות ולא פעם…עכשיו תורי״

הוא הלך ואני נשארתי שם עם הלפטופ ועם הקפה שלי

והמשכתי לעבוד עוד קצת, עד שאספתי את

הילדים מבית הספר.

וחשבתי על זה ש:

לפעמים אנשים לא צריכים שילחצו עליהם, או שיגידו להם מה לעשות

הם יודעים בעצמם, הם פשוט רק צריכים רגע, ורק אחרי שהם

מגיעים לנקודה שהם יכולים להקשיב ולשמוע הם ישתפו,

אבל קודם כל? הם צריכים שרגע נראה אותם ורק

אחר כך שנדבר, רק אחר כך.

ולפעמים אפילו רק הקשבה זה כל מה שהם צריכים.