״אמא את תדעי מה לעשות ואת תצליחי״ אמרה לי אתמול בצהריים

יולי שלי מיד אחרי שהיא שאלה אותי ״ אמא למה את הולכת 

וחוזרת והולכת וחוזרת כמו משוגעת בסלון?״

״אני מתרגשת יפה שלי, ואני בלחץ, ואני לא יודעת מה לעשות״

אמרתי לה והיא שאלה אותי ״למה?״

״כי שוב קפצתי יולי, התעוררתי בוקר אחד דיברתי עם 3 נשים

שונות לגבי תהליך אימון וזהו החלטתי לפתוח קבוצה״

היא הסתכלה עליי בהלם לא מבינה מה אני רוצה

״איזו קבוצה אמא?״ היא שאלה ״לנשים״ עניתי

והמשכתי ללכת ולחזור וללכת ולחזור וזה בערך כל מה שעשיתי

מיום רביעי בבוקר ואתמול בין הפגישות לבין העבודה על 

העמוד החדש באתר שלי – הלכתי ובאתי והלכתי.

״אז למה את בלחץ אמא?״ היא שאלה שוב

ורציתי להגיד לה ׳אוף יולי תני לי רגע בסדר? אני צריכה לחשוב׳

אבל לקחתי נשימה ארוכה והסברתי לה:

״כי נרשמו נשים לקבוצה איך שכתבתי ואז החלטתי לפתוח עוד 

אחת כי פתאום דגדג לי בידיים וחשבתי לעצמי שזה בדיוק 

הזמן לבנות את מה שיש לי בראש כבר שנה וחצי 

ולא היה לי זמן לזה עד עכשיו אבל פתאום 

בתקופה הכי עמוסה שלי החלטתי שבעצם כן יש לי זמן לזה 

וכבר יש נרשמת לקבוצה הנוספת אז זה היה נראה לי כמו 

עוד סימן לזה שאני צריכה לעשות את זה ואני אדם 

של סימנים ואני גם לא אוהבת כמו כולם אני 

אוהבת שהכל מיוחד כזה ובדרך שלי ובשפה שלי וזה חייב להיות שלי

אחרת זה לא מעניין אותי באמת, מבינה? אז עכשיו הדרך שלי 

בחוץ מול כל העולם, ובכלל תכננתי שזה יקרה רק בעוד 

איזו שנה אבל אם כבר קבוצה אז שתהיה קבוצה

של שחקניות נשמה…וזהו יולי…עכשיו

יש לי פחד כזה שאני לא אצליח״

״אבל למה את מפחדת שלא תצליחי אמא?״  היא הקשתה עליי 

והרגשתי פתאום איך הבת שלי הפכה להיות המאמנת…

״כי לא יודעת יולי, יש לי עומס ולחץ כזה בראש פתאום ומרוב

לחץ שזה בחוץ אני לא יודעת מאיפה להתחיל ומה לעשות

ואני לא אוהבת להיכשל״

״אמא את תדעי מה לעשות ואת תצליחי״ היא אמרה לי והמשיכה

לאכול את הפסטה עם הפרגית שהכנתי לה בנונשלנטיות

״את יודעת יולי מה הכי מרגש אותי?״

״לעזור לאנשים?״ היא שאלה ואני עניתי לא עם הראש

״לדעת שאני מגדלת ילדה פנתרה כמוך שתצליח

לא משנה מה!״ 

חיבקתי אותה וחשבתי לעצמי שאני מגדלת מאמנת על חלל בבית

שיודעת להקשיב לסאב טקסט ולשאול את השאלות הנכונות 

כדי שאמשיך לבחור להיות אני: שחקנית נשמה.

קופצת ראש בלי מצופים למים העמוקים, ככה אני מרגישה חייה

כשאני יוצרת עוד ועוד, אני לא באמת יכולה לעצור!

ככה אני אוהבת, להיות בתנועה.

ואולי זה כל הסיפור, להמשיך לזוז, גם כשמפחיד 

ולהיות אמיצה מספיק כדי להסכים לגדול

ולהקשיב לסימנים