״מה יעזור לך אם יהיה לך קשה בימים הראשונים?״ שאלתי את ארי

כשהתיישבנו למלא את הטפסים ששלחו לנו מבית הספר 

כדי להכיר את ארי קצת יותר. זאת הייתה אחת

השאלות ואני התחלתי לתת לו כל מני

אופציות כמו: ״אמא יכולה לבוא״

ו ״אולי נכין לך צמיד כח?״

ועוד כל מני כאלו

והוא ענה לי 

״לא״

״אז מה אתה חושב שיכול לעזור לך?״ שאלתי שוב והוא חשב רגע 

ואז ענה לי  ״אמא אחותי הגדולה יולי תעזור לי.״

הסתכלתי על הילד החכם שלי שעוד רגע בן 6, ולא האמנתי שזה 

מה שהוא ענה לי ״וואוו ארי, אתה כל כך צודק, בכלל לא 

חשבתי על זה״ ופתאום קלטתי עד כמה בתכלס

יש להם את כל התשובות אנחנו רק צריכים

לתת להם רגע לנסות ולהגיע אליהן,

בעצמם. ולא לפתור להם הכל

ותכף ומיד, אלא לתת להם

להתמודד, כמו בחיים.

״אבל אני חשבתי אמא, כי אני אלוף ואני יודע שיולי תעזור״

חייכתי אליו, עדיין קצת המומה, יש לציין שגם קצת

מובכת מזה שזאת לא אני שחשבתי על זה בעצמי

וגם כי, לא סמכתי עליו וישר ניסיתי  לתת לו 

פתרונות. אולי כי הוא בן ולכאורה בנים 

קצת פחות מפותחים רגשית.

ואולי כי אני עדיין זוכרת בעצמות את כיתה א׳ שלי:

שאמא שלי לא הייתה איתי בגלל תאונת הדרכים 

של אחותי ואת המשפט המטופש שילד אחד 

זרק לי. זה תמיד שם, זה לא יעזור. 

׳בושה לך׳ שמעתי את עצמי אומרת לעצמי.

וחיבקתי אותו חיבוק ענק ואמרתי לו:

 ״בטח שאתה אלוף, הכי אלוף שיש, ובטח שאתה יודע, 

אתה יודע הכל, אתה עשוי מחומרים 

של אלופים! חיים של אמאאא!״

בערב סיפרתי ליולי מה ארי אמר והיא חייכה חיוך גדול של גאווה

וענתה : ״נו ברור אמא, אני אהיה שם בשבילו לכל מה שהוא

יצטרך, אל תדאגי בכלל, אני אחותו הגדולה לא?!״ 

ושוב שמעתי את עצמי אומרת לעצמי:

 ׳וואלה אני עושה עבודה טובה!׳