השבוע בדרך לים, יולי וארי התווכחו על משהו

הם התחילו את הויכוח הזה עוד בבית,

הם כל כך היו עסוקים בויכוח

עד ששכחו על מה הם

בכלל מתווכחים

באוטו הם התחילו לצעוק וגם התחילו לתת אחד לשני מכות.

ככה זה אחים, רבים, הולכים מכות ואז מתחבקים

ומתנשקים כי אחים זה לכל החיים.

אבל אני חייבת להראות סמכותית ולהוביל

אז החלטתי לומר להם בקול נמוך

אבל מאוד אסרטיבי:

״ילדים כדאי מאוד שתמצאו פתרון לאיך אתם מסיימים

את הויכוח הזה וכמה שיותר מהר…״

ואז משום מקום יולי אמרה:

״טוב אז נתגרש! ארי,

אנחנו מתגרשים״

והם שניהם התחילו לצחוק בקולי קולות, הם ממש התגלגלו

מצחוק, ואני לרגע נחנקתי אבל אז הבנתי משהו חשוב:

הצחוק הוא בהחלט אחת התרופות הכי חזקות

ללב שלנו ולכל מה שקורה לנו בחיים

בכל אופן אצלי זה ככה.

וכן, דווקא הצחוק

על הכאב עצמו.

״יולי אני אחפש לנו לכל אחד בית״ המשיך ארי והם

צחקו עוד יותר, זה כבר היה השלב שהצטרפתי

אליהם וצחקתי איתם.

הסתכלתי עליהם מהמראה וזה עשה לי קצת כיווץ בבטן לא אשקר

אבל מיד אחרי הגיעה שמחה גדולה בלב כי ידעתי:

ככה בדיוק נראה חוסן: התמודדות עם הכאב,

לאחר מכן השלמה ואז מגיעה גם היכולת

לצחוק עליו. זה נקרא ריפוי.

מה שעוד היה מגניב זה שהם לא זכרו בכלל שהם התווכחו

ורבו רגע לפני כמו 2 אחים נורמליים בתכלס בגילם

ואשכרה הגענו לים ואפילו נהננו מאוד.

בתמונות: יולי, ארי ואני אתמול, לא בדרך לים אבל כן

רגע אחרי שהם רבו, שוב והייתי צריכה

למצוא דרך להרגיע אותם אז

פתחתי מצלמה.