חוץ, יום, שוק הפשפשים.

אני מטיילת עם חברה בשוק הפשפשים

רואה שטיח שמזכיר לי את סבתא

אני עוצרת , עומדת ומצלמת את השטיח.

הוא: היי, ילדה? את יודעת שזה שטיח פרסי אוריגינל?

אני: היי, אתה? אתה יודע שסבתא שלי הייתה אורגת שטיחים?

הוא: סבתא שלך פרסיה?

אני: כן.

הוא: מאיפה את? 

אני: מקרית שמונה.

הוא: את יודעת פעם לפני 30 שנה, הייתי מסתובב בכל הארץ, מוכר שטיחים. יום אחד הגעתי לקריית שמונה

ופגשתי אישה יפה בגילי, היא סיפרה שהיא מפרס ושהיא אורגת שטיחים.

אני: באמת? איפה פגשת אותה?

הוא: נסעתי ברחובות בין הבתים. היה לה בית קרקע ומרפסת גדולה, היא הכינה לי תה.

אני: לא מאמינה לרגע, מה הסיכוי? אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי.

גם אני: אתה זוכר עוד משהו מאותה האישה? 

הוא: היו לה עיניים טובות, דיברנו על החיים בפרס.

אני: אתה יודע שסבתא שלי נפטרה לפני שבועיים…

הוא: באמת? תראי לי תמונה שלה

אני: אם אני אראה לך תמונה שלה, תזכור אותה?

מראה לו.

הוא: היא באמת היתה אישה יפה סבתא שלך.

אני: זאת היא?

הוא: אני לא יכול לזכור בוודאות אבל אני חושב.

אני: אני יכולה תמונה איתך?

הוא: כן 

אני: איך קוראים לך?

הוא: יהושוע אבל מאז שאני בשוק קוראים לי שוקי

אני: שוקי אני יכולה לכתוב עלייך משהו?

הוא: מה את רוצה לכתוב ילדה? מה את כותבת?

אני: כותבת סיפורים, אני סופרת

הוא: את לא נראית סופרת

אני: איך נראית סופרת שוקי?

הוא: לא יודע, אבל את יכולה לכתוב.

אני: שוקי תודה שהיית שליח לדרישת שלום מסבתא

הוא: שיהיה לך המון מזל ילדה יפה

אני: אמן! 

הוא: תבואי שוב ילדה, אספר לך על פרס

אני: מבטיחה!